מה בדיוק אמר הנשיא בוש בטקס הזיכרון? "זהו מאבק שארה"ב יכולה וצריכה לנצח בו"? אז למה אחרי חמש שנים היא אינה מנצחת בעירק? ואולי מדובר בעוד אחד מהשקרים שמלווים את המלחמה הזאת. שהרי זאת מלחמה שלידתה בבלוף והיא נמשכת כשקר ובדרך היא יצרה כמה תהפוכות אסטרטגיות, שהחשובה שבהן היא אובדן כוח ההרתעה של ארה"ב.

הבלוף היה ב"הוכחות החותכות" לכך שבידי סדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית, גרעיני וביולוגי, ונמשך בטענה שהיה לו קשר הדוק עם אל-קאעדה. אחר כך סיפחה המלחמה לעצמה עוד חזיונות שווא כמו הפיכת עירק לדמוקרטיה, בניית מערך אסטרטגי שישפיע לטובה על תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, ולבסוף - בלימת השפעתה האזורית של אירן.

זו מלחמה שהתנהלה מתוך בורות מחפירה בנוגע למעמדה ולכוחה של האופוזיציה לסדאם, לנכונותם של השיעים להיות בעלי ברית של ארצות הברית ולכוחם האמיתי של הסונים. מעצביה שגו כאשר סמכו על שיתוף הפעולה של טורקיה, ולא הבינו את משמעות פיטוריהם של אלפי קצינים וחיילים עירקים ששירתו תחת פיקודו של סדאם. תחשיבי העלות בכסף ובחיי אדם התבלבלו לחלוטין, וחלום המימון והשיקום באמצעות הנפט העירקי טבע במפרץ הפרסי. מלחמה שהיתה אמורה לשנות במהירות את המציאות בעירק ובמזרח התיכון נהפכת למציאות קבועה של סיוט. איך אמרה הילרי קלינטון: "נסיגה מעירק עלולה להיות מסוכנת לא פחות מן הכניסה לעירק".

אלא שאין מדובר במלחמה מקומית. המלחמה בעירק ממשיכה לזעזע את המזרח התיכון, בעיקר משום שהיא משמשת חממה לגידולו של איום אסטרטגי חמור בהרבה: אירן. בדיונים פנימיים בצמרת האירנית שדלפו החוצה, התגלעה מחלוקת בין הנשיא מחמוד אחמדינג'ד לבין מזכ"ל המועצה לביטחון לאומי עלי לאריג'אני. אחמדינג'ד גרס, כי אין לקחת ברצינות את איומיה של וושינגטון לתקוף את אירן, ולכן אפשר להמשיך במדיניות העשרת האורניום. לאריג'אני סבר כי ארה"ב רצינית, אבל לא הצליח לשכנע את המנהיג הרוחני, עלי חמינאי.

ההסתבכות האמריקאית בעירק שיכנעה יותר מכל נימוק אחר בכך שוושינגטון אינה רוצה, אינה יכולה, ואינה כשירה לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. אחר כך בא דו"ח המודיעין האמריקאי, שלא רק טיהר את אירן מאשמת פיתוח נשק גרעיני בעת הזאת - הוא הבהיר גם, כי קהילת המודיעין האמריקאית לא תתיר עוד לממשל להשתמש בה למטרות פוליטיות או אידיאולוגיות.

ארה"ב תקועה עם מדינת חסות, שכדי להיחלץ ממנה בכבוד היא זקוקה, כמו להכעיס, לאירן. כך עברה המדינה הערבית, מן החשובות והעשירות במזרח התיכון, למעמד של חוסה אירנית. והנה הפרדוקס: וושינגטון מנהלת דיאלוג אסטרטגי עם אירן, אבל מסרבת לנהל דיאלוג כזה עם סוריה וגם בלמה עד באחרונה כל ניסיון ישראלי לבדוק סיכוי להידברות עם סוריה. אם המלחמה בעירק היתה יכולה לתרום לאיזשהו תהליך שלום במזרח התיכון, הרי זה בציר סוריה-ישראל. אבל כיצד אפשר לתמוך בשלום כזה אם סוריה, על פי הערכת וושינגטון, מסייעת לטרור בעירק?

וכך, לפחות עד כה, נהפך הסיכוי להידברות עם סוריה לבן ערובה של המצב בעירק. סוריה אולי נענשת על כך שלא שמרה על גבול אטום עם עירק, אבל התנהלותה הטקטית של וושינגטון מול דמשק מטילה עונש אסטרטגי על המזרח התיכון כולו.