בפברואר יסיים רב-אלוף גבי אשכנזי את שירותו בצה"ל, וייצא להסתער על היעד הבא: שלום עם סוריה. בארבע שנות כהונתו כרמטכ"ל, אשכנזי שמר על פוזה ממלכתית, מיעט להתראיין ונשמר מהתבטאויות מעוררות מחלוקת. המגבלות האלה יוסרו כשאשכנזי ישתחרר מהצבא. אז יתברר שיש לו הרבה מה להגיד.

לאשכנזי יש מוטיווציה כפולה, לאומית ואישית. ברמה הלאומית, הוא רוצה לחלץ את ישראל מהסטטוס-קוו המדיני ולמנוע מלחמה הרת סכנות עם איראן. הסכם שלום עם בשאר אסד, שיוציא את סוריה ממעגל ההשפעה האיראני ויחליש את חיזבאללה, נראה לרמטכ"ל הפורש הדרך הכי אפקטיבית לשיפור מצבה האסטרטגי של ישראל. אשכנזי חרד לעתיד המדינה אם תימשך מדיניות הדריכה במקום של בנימין נתניהו. היא מזכירה לו את השאננות של גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים.

ברמה האישית, אשכנזי פגוע מדרך סיום שירותו. שר הביטחון, אהוד ברק, דחק אותו החוצה והציגו כחתרן בפרשת "מסמך גלנט". אשכנזי האמין, ובוודאי עדיין מאמין, שהמסמך שזייף ידידו בועז הרפז תיאר את המציאות כהווייתה. שברק ועוזריו טמנו לו מארב תקשורתי ופוליטי, כדי להמליך תחתיו את האלוף יואב גלנט. לכן הציגו את אשכנזי כרודף שררה שביקש שנה חמישית בתפקיד רמטכ"ל, ואז כפורק עול. מבחינת אשכנזי, ראש הממשלה נתניהו נתן גיבוי לתעלולי שר הביטחון וחצרו, וגם הוא מסומן בעמודת היריבים.

עם השחרור תגיע שעת החשבון. היא לא תתמקד בפרשת המסמך והחילופים בלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי יציג את נתניהו וברק כצמד הרפתקנים חסרי אחריות, העלולים לקלוע את המדינה לאסון. השילוב של קיפאון מדיני ונכונות ליטול סיכונים צבאיים, שמאפיין את ראש הממשלה ושר הביטחון, מדאיג מאוד את הרמטכ"ל. עם פרישת אשכנזי ושותפו לדעה, ראש המוסד מאיר דגן, יוסרו החישוקים שמרסנים את הדרג המדיני. במצב כזה, במיוחד כשהמדינה נכנסת לעונת בחירות, סיכוני ההסתבכות גדלים.

אשכנזי מוטרד מטבעת האיומים על ישראל ומהתחזקות איראן ובעלי בריתה, סוריה, חיזבאללה וחמאס. הוא שותף להערכות ראש אמ"ן הפורש, עמוס ידלין, שהמלחמה הבאה תתנהל בתל-אביב ושהעורף יספוג אלפי טילים ורקטות. אבל הפתרון, לדעתו, איננו בתקיפת מתקני הגרעין, אלא ביוזמה מדינית להסדר שלום עם סוריה. מחיר העסקה ידוע: נסיגה מרמת הגולן, בתמורה לסידורי ביטחון ונורמליזציה. אבל זה מחיר שכדאי לישראל לשלם כדי לשבור את "הציר האיראני" ולקרב את סוריה למערב. גם אם סוריה לא תתחייב להתרחק מאיראן, היא תשנה את התנהגותה בעקבות הסכם עם ישראל. סוריה פרו-אמריקאית לא תספק נשק לחיזבאללה ולא תיתן חסות לארגוני הסירוב הפלסטיניים. במקום לחזק את ההשפעה האיראנית, היא תצטרף למחנה המתון. התוצאה תהיה ששולי הביטחון של ישראל יתרחבו.

כללי הצינון מונעים מאשכנזי התמודדות בבחירות הבאות, אבל הם לא מגבילים את פעילותו הציבורית. הנפת דגל השלום עם סוריה תעניק לו יתרון ותבליט אותו ביחס למועמדים אחרים להנהגה.

המגרש הסורי גם ריק. אין כמעט דיון בישראל בשאלת הגולן. נתניהו אטום לגישושי השלום של אסד ומתמקד בקרב בלימה דיפלומטי נגד הפלסטינים ופטרונם, נשיא ארצות הברית ברק אובמה. שר הביטחון מילמל משהו על החייאת הערוץ הסורי, אבל לא נאבק על עמדתו, והתיישר עם נתניהו. "התנועה לשלום ישראל-סוריה", שהקים מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, פועלת בפרופיל ציבורי נמוך ומשוועת למנהיג מוכר ופופולרי. האלוף בדימוס אורי שגיא, "מר סוריה", שמטיף כבר שנים להסדר עם שליטי דמשק, פועל בעיקר מאחורי הקלעים. אפשר לנחש שאשכנזי קשוב לדעותיו של שגיא, מפקדו לשעבר בחטיבת גולני.

הקריאה לשלום עם סוריה תעניק לאשכנזי "נישה" ציבורית ללא מתחרים, ותקל על בניית המותג הפוליטי שלו. כל אחד יידע מה אשכנזי מייצג ולאן הוא מוביל, בעוד יריביו, ובראשם ברק ונתניהו, מציגים עמדות מטושטשות עטויות בכפל לשון. האיסור להתמודד בבחירות ישרת את אשכנזי: הוא יהיה משוחרר מאילוצי הפריימריס והחנופה לעסקנים ולפעילים, ויצטייר כדמות לאומית וממלכתית שפועלת מחוץ למפלגות ומעליהן. בדיוק כמו שהוא אוהב.

חסידי השלום עם סוריה ייהנו מתנופה ציבורית ללא תקדים, אם אשכנזי יתייצב בראשם. גם אם הטיף בדיונים הסגורים למתינות אסטרטגית, אי אפשר יהיה להציגו כשמאלן רכרוכי. אשכנזי מזוהה בציבור כחי"רניק האולטימטיבי, ששיקם את הצבא מביצועיו העלובים במלחמת לבנון השנייה והוביל אותו לניצחון על החמאס במבצע "עופרת יצוקה", כמעט בלי אבידות. ברור שאם יקרא לנסיגה מהגולן יתקפו אותו מימין כוותרן, והוא יאבד חלק מהדימוי שנהנה ממנו עד היום. אבל שדולת הגולן, ובראשה אפי איתם, לא תוכל להציג אותו כיוסי ביילין החדש. הרקורד הצבאי שלו יבדל אותו מראשי תנועות השלום בעבר.

לערוץ הסורי יש עוד יתרון. הוא לא נוגע בשאלות יסוד של הזהות הלאומית - ירושלים, המדינה היהודית, "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים. מדובר בהסכמה על גבול וסידורי ביטחון חדשים עם ממשלה מוכרת ויציבה, שהוכיחה זה עשרות שנים את הקפדתה בקיום הסכם הפרדת הכוחות בגולן.

הניסיונות להשיג שלום ישראלי-סורי נכשלו עד היום, כי שתי המדינות העדיפו את הסטטוס-קוו המתוח ביחסיהן, על פני ויתורים הדדיים. ישראל לא רצתה לסגת לכנרת, סוריה לא הסכימה להכרה פומבית בישראל. זה יכול להשתנות עכשיו, כי שני הצדדים חוששים מערעור היציבות. ישראל חוששת מאיראן, שמפתחת נשק גרעיני והקימה מערכי טילים ורקטות בלבנון ובעזה. סוריה מודאגת מהתחזקות ההשפעה האיראנית בלבנון. אולי יש כאן בסיס לעסקה.

בחזית הפנימית יוצא אשכנזי לאזרחות כשנתניהו וממשלתו מתגלגלים במורד לבחירות הבאות. קמפיין "שלום עם סוריה" רק יבליט את דבקותו של ראש הממשלה בסטטוס-קוו ואת דחייתו כל יוזמה ומהלך מדיני. מעמדת משקיף מבחוץ, אשכנזי יוכל לצלוף בנתניהו וברק על אפס המעש שלהם. ככל שנתניהו ייבעט תכופות יותר בין שותפיו הקואליציוניים, ברק, ש"ס ואביגדור ליברמן, יהיו יותר תומכים למסר הרענן של הרמטכ"ל המשוחרר, שיציג מוצא מהקיפאון.

המהפכנים המוצלחים בפוליטיקה הישראלית באו מעמדת נחיתות. מנחם בגין היה המפסיד הנצחי בבחירות. הרב עובדיה יוסף סולק מכס הרבנות הראשית. אריאל שרון הודח ממשרד הביטחון. אבל הם לא ויתרו, הפתיעו וחוללו שינוי. בגין עשה שלום עם מצרים ובנה מאה התנחלויות. יוסף הקים את ש"ס. שרון כבש מחדש את הגדה ופינה את גוש קטיף. אשכנזי יוצא ממורמר מלשכת הרמטכ"ל. כמו בגין, יוסף ושרון, גם הוא ירצה להכות ביריביו ולהוכיח שצדק והם טעו. כמוהם גם אשכנזי מלווה במנהל קמפיינים מוצלח, דובר צה"ל אבי בניהו, ובחבורת נאמנים. הקריאה לשלום עם סוריה תהיה הסולם שלו לפסגת הזירה הציבורית.

למאמר